פסק-דין חלקי בתיק ת"א 28916-07-10

נתבעים 2-1 מבקשים לדחות את התובענה נגדם על הסף בשל היעדר סמכות עניינית לדון בה. התובע מתנגד לכך. נתבע 3 לא התגונן ולא הגיש תגובה לגוף הבקשה.

לאחר שעיינתי בכתב-התביעה, בכתב-ההגנה שהגישו נתבעים 2-1, בתגובה ובתשובה מצאתי שיש להיעתר לבקשה. להלן יובאו הטעמים לכך.

1.      התובע הגיש נגד הנתבעים תובענה שכותרתה "הצהרתית נזיקית, כספית, עשיית עושר ולא במשפט והשבה". עוד נכתב בכותרת כתב-התביעה כי הסעדים המבוקשים בה הם הצהרה והשבת סך של 13,575 ש"ח.

2.      עיון בכתב-התביעה מעלה שקיים פער בין כותרתה לבין תוכנה והסעדים הממשיים שנתבעו בגדרה. בפועל הוגשה תביעה כספית להשבה נגד נתבע 3 בלבד בסכום של 13,575 ש"ח ליום הגשת התובענה. נגד הנתבעים האחרים לא הוגשה תובענה כספית כלל ועיקר. הלכה למעשה מבקש התובע להורות לנתבעים 2-1 (להלן רשות המסים) וכן לנתבע 3 לבטל את חובותיו הרשומים אצלם ולהצהיר על בטלות החובות, זאת נוכח סירובם של הנתבעים לעשות כן. התובענה הוגשה על רקע הליכי גבייה בהם נקטו הנתבעים נגד התובע בשל חובותיו להם. להערכתו של התובע מסתכמים חובותיו בכמליון ש"ח (סע' 23 לכתב-התביעה; להלן החוב).

3.      הנתבעים הם רשויות ציבוריות הממלאות תפקידיהן על-פי דין. על-פי תוכנה, טיבה ומהותה מכוונת התובענה לתקיפה ישירה של החלטות ופעולות הנתבעים שעל-יסודן נזקף החוב לחובת התובע - הוא אותו חוב עצמו שלביטולו מכוון התובע בהגשת התובענה. הליך כזה של תקיפה ישירה אינו  מצוי בסמכותו של בית-משפט השלום:

הכלל הנוהג בארצנו בסוגיה זו בקליפת אגוז [...] הוא: מעשי הרשות המבצעת וחקיקתו של מחוקק משנה - כפופים לבקורתה של הרשות השופטת, בין בתקיפה ישירה על-ידי פניה לבג"צ ובין בתקיפה עקיפה בערכאות השיפוט השונות [...].

ע"פ 621/88 פיילר נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 112, 120 (1993)].

4.      ההבחנה בין הליך שעניינו בתקיפה ישירה של החלטות הרשות ומעשיה לבין הליך שעיקרו תקיפה עקיפה נעשית לפי מבחן הסעד; הסמכות הולכת אחר הסעד ולא אחר סוג הסכסוך [ע"א 2846/03 עו"ד אלדרמן נ' ארליך והאסמכתאות שם (לא פורסם, 29.11.2004); ת"א (מח' חי') 653/02 ח. יעקבי בניה והשקעות נ' עירית חדרה, פסקה 6 (לא פורסם, 31.10.2005)].

בענייננו, חרף הכסות ההצהרתית בה הולבשה התובענה, הסעד הממשי המבוקש בה הוא מתן צו עשה המורה לנתבעים לבטל את החוב. מהות הסעד שהתבקש היא הקובעת ולא הכסות הלשונית בה הולבש. סעד כזה, שהוא לבדו התבקש נגד רשות המסים, אינו מצוי בסמכותו של בית-משפט השלום. מתן צו עשה נגד הנתבעים שתכליתו למנוע מהם לפעול בגדר הסמכויות שהוענקו להם בחוק אינו נתון לסמכות בית-משפט השלום. עצם העובדה שניתן לשום ערכו של צו כזה ולייחס לו שווי כספי התואם את שיעור החוב שאת גבייתו מבקש התובע למנוע אינה מעלה ואינה מורידה.

זאת ועוד, סמכות בית-המשפט לתת סעד הצהרתי מוגבלת לאותם עניינים המסורים לסמכותו מלכתחילה [יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 63 (מהדורה שביעית, 1995]. כאמור, מתן הוראה לרשות ציבורית הפועלת על-פי דין שלא להפעיל את סמכויותיה החוקיות אינו בגדר העניינים הנתונים לסמכותו של בית-משפט זה.

5.      מקובלים עלי דברים שנאמרו בעניין זה בה"פ (מח' ת"א) 2889/90 אלמו הנע מבוקר בע"מ נ' פקיד שומה פתח-תקוה, פסקה 4 (לא פורסם, 2.6.1996):

[...] בשום אופן לא הצלחתי להבין [...] כיצד ועל פי איזה סעיף או חלק ממנו נתונה לבית המשפט השלום הסמכות לתת הוראות לפקיד השומה, לפעול או שלא לפעול על פי פקודת המסים (גביה). מדובר - קודם לכל דבר אחר - בצו 'עשה' או 'אל תעשה' שאינו נוגע לתביעה כספית או לחזקה ושימוש במקרקעין, אלא לעצירת פעולתה של רשות מנהלית עפ"י הסמכויות שניתנו לה בחוק.

ההליך שלפני מעלה בעיקרו את אותן שאלות שנדונו בעתירה שהוגשה בבג"ץ 3486/09 סגל נ' פקיד שומה רחובות (טרם פורסם, 3.8.2009). עמדת המשיבים שם הייתה שטענות העותר מופנות בעיקרן כלפי פעולות הגבייה המבוצעות על-ידם, ועל כן בית-המשפט הגבוה לצדק הוא המוסמך לבררן (שם, בפסקה 2). עמדה זו בשאלת הסמכות לא נדחתה בפסק-הדין; העתירה נדחתה לאחר שבית-המשפט מצא שהיא אינה מגלה עילה שמצדיקה את התערבותו. ככל שעולה מפסק-הדין הנחייה בשאלת הסמכות, הרי שהיא מכוונת לכך שזו אכן נתונה לבג"ץ. הדברים יפים אף בהתייחס להליך זה שלפני.

6.      תימוכין נוספים לקשייה של התביעה ולכך שהסעדים שנתבעו בה אינם תואמים את סמכות הפורום אליו הוגשה מצויים בטענות שהעלה התובע בתגובתו. בתגובה הובאו טענות חדשות החורגות מגדר המחלוקת כפי שהצטיירה מתוך כתבי-הטענות. זכרן של טענות אלה לא בא בכתב-התביעה, הן אינן מהוות את עילת התובענה ולא השתקפו בסעד שנתבע. שאלת הסמכות מוכרעת על-פי תוכנו ונוסחו של כתב-התביעה ואין בתגובה כדי להשלים את שהחסיר התובע בתביעתו. ניכר מן התגובה שהתובע לא בירר לעצמו די הצורך מה טיב התביעה שבהגשתה הוא חפץ, על איזו עילה היא נסמכת ולאלו סעדים היא מכוונת.

7.      נוכח האמור לעיל אין צורך להידרש לטענות שהעלו הנתבעים לגוף התובענה, ביניהן מידת כוחו של התובע להגיש נגד הנתבעים תובענה בעניינים שהיו נתונים להשגה וערעור כדין ושחלף המועד להגשתם.

8.      נוכח האמור לעיל ספק בעיני אם בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה שלפני. קשיים בניסוח התובענה וקיומו של פער בין כותרתה, תוכנה וסעדיה תומך בכך. במצב דברים זה יש לדחות את התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית מבלי להעבירה אגב כך לבית-המשפט המחוזי על-יסוד סע' 79 לחוק בתי המשפט [ראו גם רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת (לא פורסם, 6.5.2005)].

9.      תוצאת הדברים היא שאני דוחה את התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית, ככל שהיא חורגת מגדרו של סעד ההשבה הכספי שנתבע ביחס לנתבע 3 בלבד. התובענה נגד נתבעים 2-1 נדחית אפוא במלואה. התובענה נגד נתבע 3 נדחית ככל שאינה נסבה על הסעד הכספי בסך 13,575 ש"ח.

התובע ישלם לנתבעים 2-1 את הוצאות ההליך בסך של 2,000 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לתובע שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.

10.    התובענה הכספית על סך 13,575 ש"ח נגד נתבע 3 תעמוד בעינה.